מיכל ובנימין
כבר לא רגיל לראות את השמות הללו זה לצד זה. אבל הצימוד מרגיש מאוד מוכר. אמא ואבא שלי. הכירו ילדי פרחים, מרדו במסגרות בהן גדלו ומצאו חופש בביחד שלהם, חלמו ליצור בית פתוח ומשק אוטרקי, לגדל ילדים עזים תרנגולות וירקות אורגניים, ולהפוך את הקן הפרטי למרכז העולם. הגשימו את החלום, וכשהחלום צריך היה לתפקד בתוך העולם, ובתוך המציאות, שם נערמו הקשיים. התגרשו בחוסר חן טוטאלי כשהייתי בן 24, ולמרות שזה גיל מבוגר, קיבלתי את כל החרא של הורים גרושים ככה במארז מהודר של גיל עשרים פלוס. היום מטפח קשר נפרד ועמוק עם כל אחד מהם. אוהב אותם, מאוד, את אבא ואמא. ויודע שגדלתי בידי אנשים, שעצם גידול הילדים היה ההגשמה הטוטאלית שלהם לאותה תקופה, ולכן זכיתי בהמון המון טוב.
פרדס חנה כרכור
הסט אפ להגשמת החלום ההוא של ההורים שלי. עברנו לשם מירושלים, אחרי מעבר בקיבוץ חריש (כשהיה קיבוץ) ובמושב עין-עירון. מה שהביא את הוריי לאיזור היה ביה"ס הדמוקרטי בחדרה , ולמעשה כדי שאני ואחיותיי נלמד בו, המשפחה העתיקה את מגוריה לכרכור. כמו שזה מעוז ההיפים עכשיו, אז ככה זה היה גם בשנות התשעים, רק עם היפים אורגינל ולא כאלה שהיגרו מתל אביב. מלא שדות, פרדסים ומטעים, מרחב לקהילות חופשיות מכל מיני סוגים. מחוז ילדותי, עד היום אוהב לבקר שם. למעשה נדמה לי שזה אחד המרחבים הליברליים היחידים שאפשר לשקול מחוץ לת"א בימים אלה. אבל אני מוכן לשמוע טיעונים נגדיים.
טלויזיה
רוב הילדות לא היתה בבית. הורים היפים, כאמור. במלחמת המפרץ, שנת 1991 במושב, נכנס מקלט טלוויזיה קטן שחור לבן עם אנטנה כדי לראות "זהו זה" בחדר האטום. הייתי בן 7. ומאז תמיד היה איזה מכשיר כזה בבית מכוסה בשמיכה באיזו פינה. כמובן שגיליתי שאני מאוד מאוד אוהב טלוויזיה. לא היו לנו כבלים, אז את הקראש על מיכל ינאי פיתחתי כשהיה "הקרנבל של מיכל" בשבת בבוקר. צופה בסתר בווליום מינימלי , עד שאבא שלי שומר השבת יורד בכעס מחדר השינה שלו ומכבה אותה מול עיני. זה לא מנע ממני להעריץ אותה, להשיג מכשיר וידאו להקליט בתיכון סדרות שלמות לפי סדר הפרקים (אלי מקביל! איך אהבתי. ופליסיטי). וכן, זה לא מנע ממני לחלום שאהיה שם בטלוויזיה גם בעצמי.
השמינייה
הנה אני בטלוויזיה! זה קרה די מהר. גיל 21 מיד אחרי שחרור מתיאטרון צה"ל. את העונה הראשונה צילמנו גם לפני לימודי המשחק. חשבתי יהיה קצת זמן טיסה במקצוע לפני לימודים, יצא שקיבלתי חוויה משנת חיים. מברך עליה. עד היום. גם כששומע "גדלתי עלייך" שש פעמים ביום.
ניסן נתיב
חלום שלי מגיל 15. עברתי מחוג תיאטרון לחוג תיאטרון בתל אביב, התחלתי ללכת לראות הפקות של סטודנטים בכל מיני בתי ספר למשחק. נכנסתי למסדרונות האפורים של הסטודיו של ניסן נתיב שהיה אז בהרצל 158, וידעתי שאני חייב ללמוד שם . ניסן עצמו אמר לי על השמיניה עוד לפני שהתקבלתי: "כן מה זה הזבל הזה?", ועניתי לו בחוצפה "עם השבל הזה אני אשלם לך שכר לימוד". הוא נפטר במהלך השנה השלישית שלי ללימודים, ואני מרגיש זכייה גדולה על ההזדמנות ללמוד ממנו.
ארז
סטודנט לקולנוע שהגיע לראות מכרים בסטודיו למשחק על הבמה בערב יצירות מקוריות, ראה אותי, ונדלק. שנינו היינו בשלב הרחרוח מחוץ לדלתות הארון. לקחו לו 8 חודשים עד שדאג למסור אלי מסר דרך גורם שלישי שגרם לי להזמין אותו לדייט. הדייט הזה היה לפני כמעט 16 שנים, ואנחנו עדיין ביחד. עם כל מורכבויות החיים, אני יכול להגיד שאני רק אוהב אותו יותר כל יום שעובר. ושהדברים החשובים רק הולכים ומשתפרים (אפילו הסקס).
תמיד אותו חלום
איתן פוקס בחן אותי לתפקיד של מלכת דראג שוברת לב במיני-סדרה הזו ולא ידעתי מה לחשוב. שירים של צביקה פיק? מחזמר? באודישן נתבקשתי לשיר את "דיווה" עם פאה, והרגשתי כמו ליצן. ובכל זאת נתתי את הנשמה. כשהתקבלתי חשבתי שאגיד לא. היום אני יודע שמידה מסוימת של הומופוביה עצמית מנעה ללכת על זה בפשטות. תמיד אהבתי דראג, ובכל זאת הייתי עסוק רק במה שיגידו עלי כשתצא הסדרה. והאם זה "יהרוס לי את הקריירה". ובעצם "האם יבינו שאני הומו". למרות זוגיות טובה של שנתיים עם ארז לא הסכמתי לדבר אז ב-2009 בראיונות על הקשר שלנו, וזה גם השפיע על דחיקה שלי הצידה ביחסי הציבור של הסדרה. בדיעבד אני גאה כל כך בפרוייקט הזה שהפך להיות גם קאלט להט"בי מקומי, וגם חומל על עצמי על שלא יכולתי כנראה אז לצאת מהארון הציבורי. הרי גם זה קרה בסוף, ב-2014 , בעזרת פוסט קטן באינסטגרם.
הורות משותפת
מודל משפחתי שבחרתי לאמץ כדי להגשים את החלום שלי להורות. אחרי עשור של זוגיות עם ארז, הבנתי שאני מבושל לחלוטין ורוצה רוצה רוצה להכניס ילד/ה לבית שלנו. האופציה להביא אותו בלי אמא בתמונה, לא הצליחה להרגיש לנו נכונה. יצאנו לדייטים עם בנות! שזה קטע בשביל הומואים. חברה הכירה לנו את איילת, שכבר היתה פסע מלעשות ילד/ה בהורות יחידנית. היה קליק. בסוף 2018 נולדה לנו אורה, הבת שלנו. הפכה 3 אנשים להורים מאוד מאוהבים, שיחד הם מפלצת אבאמאבא תלת ראשית שמרוויחה המון מרחב אוויר ושותפות אמת מעצם היותה משולשת שכזו. מורכביות? יש עד סלי סוף. אבל באיזו הורות אין בעצם?
חתונה
רגע לפני שאורה נולדה, הרמנו אחת. 400 אורחים, אולם, צלמים, חליפות, טבעות. היה כיף להתחתן אחרי עשר שנים של זוגיות. הרגיש שהשניים שעמדו מתחת לחופה אשכרה מכירים זה את זה… אבל תכלס בחוק, בניירת מה שנקרא, עוד לא עשינו את זה. עוד לא ביקרנו באיזה סיטי-הול בניו-יורק, או וגאס, או קפריסין. לאחרונה מבין שאולי כן כדאי להיות רשמיים יותר ולסגור את הפינה הבירוקרטית הזו. לטובת אלוהי הבירוקרטיה שקיים גם אם לא באמת מאמינים בו.
שקשוקה
מעדיף עם טחינה, ולא עם בולגרית. וחוץ מזה זו גם סדרת ילדים מאוד מתוקה של "כאן חינוכית". אבנר ברנהיימר היוצר שלה לימד אותי תסריטאות בביה"ס סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, וכשידע שיש לי ילדה בדרך אמר לי שהוא כותב בסדרה הזו דמות ראשית של ילדה שיש לה שני אבות, והוא רוצה שאני אשחק אחד מהם. ככה, בלי אודישן. מפה לשם כבר קיץ רביעי במספר שאנחנו מצלמים עוד ועוד פרקים לממתק הזה, שמייצר נראות נינוחה למגוון חברתי אדיר. ילדים ניגשים אלי ברחוב ואומרים "אתה אבא של אפי! איפה האבא השני?", באפס ביקורת ואפס ספק לגבי המשפחה הזו מהסדרה. וזה חברים, שימוש לטובה בכוח שהמדיה מייצרת.
תיאטרון
חלום הילדות שלי, הסם שלי, המרחב הבטוח שלי, הלחם והחמאה שלי. המדיום הארור הזה שנדמה לי שבזמן שהקולנוע והטלוויזיה ימשיכו לריב בניהם ולהתקוטט גם עם הטיקטוק והאינסטגרם – הוא ימשיך לחיות ולבעוט ולהתקיים.
הורות
כל הקלישאות נכונות.
דמוקרטיה
מאמין בשיטה. נדמה ששנים של ציוויליזציה הובילו אליה לא סתם, וחושב שכשהיא מיושמת באופן מלא, היא מתפקדת מעולה. אמה מה, דת ומדינה, כשהם לא מופרדים – אין אופציה לדמוקרטיה של ממש. ולכן זו לא לגמרי הפתעת המאה שכוחות דיקטטוריים פועלים כרגע באופן שקוף לחלוטין לפירוק הדמוקרטיה בישראל. וכן, זה גם לא מפתיע שהם מנפנפים בסמלים דתיים בזמן שהם עושים את זה. מה יש לעשות? להילחם, בכלים דמוקרטיים, במהלך הזה. בעוז, בעקשנות, במרץ. יש מצב שאנחנו ברגע קיצוני שמעורר איזו תרדמת שכולנו צריכים לצאת ממנה, ועל כן – ברכה על ראשינו.
קהילה
חלק בציבור, שמזדהה סביב נושא מסוים, ומייצר רשת ביטחון עבור החברות והחברים באותה קהילה. בעולם אוטופי החברה כולה היא איזה אחד יפה והרמוני, שעל בסיס כבוד הדדי טוטאלי מתפקד בלי לדרוך בכלל על האצבעות של אף מגזר. במציאות עוד לא ראיתי ככה. אז יש קהילות. את הקשר שלי לקהילת הלהטב"ק ניסיתי שנים לטשטש, ולמזער, להפוך לבלתי חשוב. בשנים האחרונות מבין שזה שיט. ושכוח של קהילה הוא דווקא בבהירות שהיא סביב עצמה, ובקול הרם בו היא משמיעה את קולה.
רדיו
בילדות הייתי מקליט על טייפ תוכניות רדיו מדומיינות שאני השדר שלהן, ומדבר בין שיר לשיר. היום אני מגשים את חלום האודיו הזה, בדיוק כדי להכיר באופן מפורט ועמוק את הקהילה שהתייחסתי אליה קודם. "המניפה" הוא הפודקאסט הלהטב"קי שיצרתי בשיתוף המרכז הגאה של תל אביב, הוא קורה ברדיו תל-אביב. בכל תוכנית אני מדבר עם אנשים ונשים מיוחדות ומרתקים מהקשת הלהטב"קית, פותח איתם יחד את תת ההכרה כמו מניפה, לומד מה הם עושים, איך הגיעו למה שהן עושות, למה הם עושים את זה, ואיך הזהות הקווירית שלהן קשורה לזה. והיא תמיד קשורה. מה שנקרא: האזינו!
מסר לאומה
לא יודע אם מסר או מוטו, אבל "חיה ותן לחיות" מאוד מדבר בעיני.
ידידיה ויטל
פרוייקט בהתהוות מתמשכת.