הג'וקר של העם של ורה דרו הוא הרבה יותר מסרט מחתרתי—זהו אקט של מרד. הפרויקט העצמאי, שמציג את הדמות המפורסמת מגותהאם מחדש כאישה טרנסית בעולם מדכא, נתקל מיד בהתנגדות הוליוודית. אולפני וורנר ברוס חסמו את הקרנותיו בטענה להפרת זכויות יוצרים, אך דרו לא ויתרה. מסעו של הסרט לבריטניה ולאירלנד הוא ניצחון בפני עצמו, שמוכיח כי יוצרים להטב"קים עצמאיים לא יאפשרו לתאגידים להשתיקם.
האסתטיקה הכאוטית של הסרט, הכוללת שימוש במסכים ירוקים, סטופ-מושן ותערובת של סגנונות אנימציה, משקפת את החוויה הטרנסית המפוצלת. זהו קולאז' קולנועי שלא מנסה להקל על הצופים אלא מטביע אותם בעולם גולמי, לעיתים סוריאליסטי, שבו זהות מגדרית, טראומה והומור אבסורדי נפגשים. בליבו, הג'וקר של העם אינו עוסק רק במסע האישי של אישה טרנסית—זהו זעקה נגד הדימויים המעובדים והמעודנים שהוליווד מעדיפה להציג.
סיפור להטב"קי שאי אפשר לאלף
שלא כמו נרטיבים להטב"קים מיינסטרימיים שמתמקדים בקבלה ובאישור, הסרט של דרו מאמץ את הכאוס והמורכבות שבזהות קווירית. הגיבורה, שנכפתה בילדותה על ידי סביבתה לעבור התאמה מגדרית, בוחרת בסופו של דבר להגדיר את עצמה לפי דרכה, ולא לפי מה שהחברה מצפה ממנה. הסרט מדגיש כי הטרנספוביה אינה רק עניין של חוקים מפלים או דיונים ציבוריים—היא נטועה עמוק גם בבגידות של הקרובים אלינו ביותר. בכך, הג'וקר של העם מציע פורטרט אותנטי ומורכב של זהות טרנסית, כזה שהוליווד נרתעת מלהציג.
עבור קהל להטב"קי, הסרט מסמל משהו שהוליווד כמעט ואינה מספקת—חקירה אמיצה, אישית וחדה של מגדר. זהו מכתב אהבה לכל מי שאמרו לו שהזהות שלו מורכבת מדי, נישתית מדי, או מסוכנת מדי עבור הזרם המרכזי. היצירה של ורה דרו היא במובנים רבים מרד קולנועי חדש, המוכיח כי סיפורים להטב"קיים אינם זקוקים לאישור כדי להתקיים.