שנת 2022 הייתה גדושה בחרדות קיומיות לא מבוטלות. המלחמה באוקראינה, קיץ מהגיהינום, ולקינוח, ממשלה מסויטת שסימנה את הקהילה הגאה כמטרה מאוד ברורה. עם עבר לא משהו, הווה מפוקפק ועתיד לוט בערפל, אפשר לכל הפחות להתנחם בכך שהמוזיקה הייתה טובה – ואפילו מאוד.
בשנתיים האחרונות, נראה שסיכומי השנה בספוטיפיי (Spotify) הם האירוע המרכזי של כל משתמש, והם מהווים כמעין טקס פרסי גראמי פרטניים. מי מאיתנו לא חושב על סיכום השנה שלה עוד בקיץ ומצפים לו בהתרגשות משמע היה זה טקס של ממש. סיכומי השנה הם דרך מצוינת לגלות עוד על טעמן המוזיקלי של הא.נשים הקרובים אלינו, ויתרה מכך, לשבח או לשפוט אותם על כך. איך אומר המשפט שהרגע המצאתי? הראה לי את סיכום השנה שלך בספוטיפיי ואומר לך מי אתה.
אז למי שעדיין לא עייף מסיכומי שנה, ורגע לפני ש-2023 החשוכה מתחילה, קבלו את רשימת האלבומים הגאים הטובים ביותר של השנה החולפת. הרשימה תכלול לא רק זמרים וזמרות המשייכים עצמן לקהילה הלהט"בית, אלא גם כאלה שידועים יותר כ-Gay Icons ובעלי הברית של הקהילה הגאה, מתוך הבנה פשוטה שלא חייבות לבצע מעשי סדום על מנת ליצור מוזיקה שהגייז ירצו לרקוד לצליליה.
ינואר – FKA Twigs – Caprisongs
שנת 2022 התחילה עם השקת אלבומה החדש והמפתיע של FKA Twigs, שנחשבת לבת ברית ותיקה של הקהילה. מבחינות רבות, סגנונה המוזיקלי והמיוחד של טוויגס נשמע כלקוח מגלקסיה מרוחקת, כשהיא מרחפת בנינוחות בין עולמות הפופ, דאנס, היפ הופ, אר.אן.בי, טראפ ודאנסהול, ובכישרון רב, גורמת לכל צליל שיוצא מהאלבום הזה להישמע ייחודי וחד פעמי.
למעריציה של FKA Twigs, שאלבומה האחרון "Magdalene" הוקדש לפרידה שוברת הלב מרוברט פטינסון (לנצח אדווארד קאלן מ"דמדומים"), המוזיקה הנוכחית עלולה להישמע חסרת אחידות, אולי אפילו מסורבלת מדי. טוויגס עצמה הודתה שהחליטה לשנות כיוון ו"לחזור הביתה", לדבריה.
מה שבטוח, עם איכות לא מתווכחים, וההפקה ההדוקה אוגדת את כל המיקסטייפ הזה ליצירה שאי אפשר לוותר עליה. וזאת מבלי לדבר על החיבור עם דה וויקנד (שנראה כי מבצע שיתופי פעולה עם כל זמרת אפשרית) שהפך לשיר הפופולרי ביותר באלבום. כך או כך, מסקרן לגלות מה צופן העתיד ל-FKA Twigs ולאילו מסעות אינטרגלקטים היא עוד תיקח אותנו.
השיר הכי טוב: Minds of Men.
פברואר – Kim Petras – Slut Pop
נכון, מדובר ב-EP ולא באלבום של ממש, אבל האם אפשר בכלל להתעלם מקים פטרס? כוכבת הפופ הטרנסית קים פטרס, שהתפוצצה השנה בזכות שיתוף הפעולה שלה בשיר ""Unholy עם סם סמית', שיחררה את "Slut Pop" שכולל בסה"כ 7 שירים ואורך קצת יותר מ-15 דקות בלבד. פטרס מכנה את עצמה "זנזונת פופ", ומספיק לקרוא את שמות השירים כדי להבין את כוונת המשוררת. ואני משתמש במילה משוררת מאוד בנדיבות.
חשבתן ש-""WAP של קארדי ומייגן היה בוטה? כדאי שתחשבו שוב, כי עם שירים כמו ""Throat Goat המתארים מין אוראלי, "Treat Me Like A Slut" או Your Wish Is My Command"", שבהם פטרס מתארת בבירור את רצונה להיות כנועה וצייתנית, או "They Wanna Fuck", בו היא מונה את רשימת הגברים הארוכה שרוצים לבצע בה את זממם, פטרס לא מותירה שום מקום לדימיון.
עם זאת, חשוב לציין שפטרס יצרה את ה-EP עם ד"ר לוק, המפיק שלכאורה אנס והתעלל מינית בקאשה, ליידי גאגא וקייטי פרי, והיא סופגת אש מלא מעט מבקרים בעקבות כך. למבקרים היא ענתה שמיליונים של אנשים עובדים איתו ורק אותה תוקפים בציוץ בטוויטר שכבר הספיקה למחוק. אך פטרס הואשמה כמכשירת שרצים של ממש לאחר שנשאלה על הנושא בריאיון ל"דיילי ביסט" בו ענתה: "הניסיון האישי שלי עם לוק היה נהדר ולמדתי ממנו המון". האם זה פוגם בעובדה שמדובר באחד מאלבומי ההתארגנות למסיבה הכי טובים בהיסטוריה? אפילו לא בקצת.
השיר הכי טוב: Treat Me Like A Slut.
מרץ –Charli XCX – Crash
אי אפשר לדבר על בני ובנות ברית מבלי להזכיר את צ'ארלי XCX, אולי הגיי אייקון הכי גדולה של זמננו. בין חתימות על בקבוקי פופרס של מעריצים למכירת מרצ'נדייז של דוש מעוצב לפסיבים, צ'ארלי שיחררה את האלבום המצוין שלה Crash באמצע מרץ, במקביל, אגב, להוצאת אלבומה המעולה לא פחות של רוסליה, "Motomami", שאולי לא ידועה בהתבטאויות מיוחדות בעד הקהילה הלהט"בית, אך בהחלט ראויה לציון לשבח.
אלבומה של צ'ארלי התברג למקום הראשון בבילבורד הבריטי ולמקום השביעי בזה האמריקאי והוא זיקוק מושלם של פופ עכשווי ונוסטלגי בעת ובעונה אחת, תוך היצמדות לנוסחה שמזכירה יותר את הסאונד של הלייבלים הגדולים. לא במקרה, זהו גם אלבומה האחרון של XCX בחברת התקליטים "Atlantic", שבגיל 16 חתמה איתם על חוזה של לא פחות מ5 אלבומים שונים. צ'ארלי, שציינה השנה 30 קיצים, השתמשה בתותחים הכבדים ביותר.
מתחילתו ועד סופו, האלבום מסנתז את הפופ הגדול ביותר הכל הזמנים, מציע להיט אחר להיט שפשוט אי אפשר להפסיק להקשיב להם. צ'ארלי, שגם כותבת את מרבית השירים שלה בעצמה, מסבירה שהיא רצתה ליצור אלבום שעוסק בנושאים כמו סקס, עוצמה והרס עצמי. והיא בהחלט מקיימת. ניתן לזהות די בקלות את ההשפעות של ג'נט ג'קסון (כמו בשיר הפתיחה Crash"") ושל מלכות פופ מהעבר נוספות שעל כתפיהן היא עומדת, כל זאת מבלי לשכוח לפרגן גם לדור העכשווי הכולל את קרוליין פולצ'ק, רינה סווייאמה, וכריסטין אנד דה קווינז. וזה פשוט אייקוניק.
השיר הכי טוב: Move Me.
אפריל – Kehlani – Blue Water Road
אם עדיין לא בדקתם את המוזיקה של Kehlani (ואני כותב את השם שלה באנגלית כי אני מסרב לקרוא לה קלאני אבל אני עדיין רוצה לחסוך מכן את האימג' של אביגדור קהלני) אתם ממש מפספסים. היא מייצרת כמה מהאר-אן-בי האלטרנטיבים הטובים ביותר כבר זמן מה, וזאת מבלי לוותר על האותנטיות שלה כאמנית או כאדם. לאחרונה, Kehlani יצאה מהארון כביסקסואלית, זה די ניכר בשיריה.
הגיקים שביניכם יזהו אתKehlani מהשיר "Gangsta", מתוך הסרט "יחידת המתאבדים" (2016), שזכה להצלחה לא מבוטלת ביוטיוב וגרף למעלה מ300 מיליון צפיות. הקול שלה יפהפה, והיא ידועה בשירה החלקה והמרגשת שלה וביכולת שלה ליצור מילים שבהחלט מעוררי הזדהות. אלבומה האחרון Blue Water Roadמדגים את המנעד הווקאלי הרחב והמרשים שלה, והוא כולל גם לא מעט שירי אהבה לנשים כמו "Altar", שהוא גם השיר החזק ביותר, ואפילו שיתוף פעולה מעניין עם ג'סטין ביבר בשם"Up At Night" .
אבל אפריל הוא גם החודש בו האלבום ""Ivory של עומר אפולו, הזמר האמריקאי ממוצא לטיני שנרמז כי חוטא בקווירבייטינג. בציוץ אייקוני בטוויטר, שנכתב בתגובה לשאלה עוקצנית אודות הגדרתו העצמית של הזמר, השיב אפולו: "הייתי מוצץ ז*ן באמת", ואף הוסיף: "מאחור. מאה אחוז". בלי קשר ליציאה שלו מהארון, מדובר באלבום מעולה שבהחלט שווה האזנה.
השיר הכי טוב: Altar.
מאי – Harry Styles – Harry's House
ואם בקווירבייטינג עסקינן, שנה לא פשוטה עברה על הארי סטיילס, שהואשם חדשות לבקרים ע"י מבקרים בביצוע קווירבייטינג, מונח המתאר ניצול של סמלי הקהילה הגאה ע"י אמנים סטרייטים על מנת להשיג מכך הון עצמי. בין אם תסכימו עם הטענות הללו או לא, סטיילס הוא אחד הזמרים הפופולריים ביותר בעולם הפופ, ובהופעותיו, שלפי האמן מהוות "מקום בטוח" עבור כל אדם באשר הוא, מתפקדים תדיר להט"בים שונים על כל גווניה של הקשת. אותם גוונים לא פוסחים על הסגנונות הרבים בהם סטיילס משתמש.
מה לא תמצאו באלבום הזה? פאנק קלאסי א-לה סטיבי וונדר ופרינס, דיסקו מרים וכיפי, סול, R&B, דיסטורשנים, רוק ואפילו פסיכדליה. הוא נפתח בשיר "Music For a Sushi Restaurant" שמיד מרים את האווירה, וגולש ל-"Late Night Talking" שמספק סול גרובי מתקתק במיוחד. עם זאת, בעיניי סטיילס נמצא במיטבו כשהוא באזורי הבלדה, בדומה לאלבומו הקודם "Fine Line", וגם מאלה יש באלבום הזה בשפע.
כמו תמיד, הארי סטיילס לא שוכח מאיפה הוא מגיע (מנצ'סטר, אגב), ותוכלו למצוא גם כמה שירים שהם לחלוטין מכווני-נוסטלגיה למעריצי הלהקה הישנה שלו, וואן דיירקשן. עם כמה שזה עלול להיות מעצבן לפרקים, בסך הכל מדובר באלבום מאוד טוב. סטיילס מתבגר, מעצב את הנישה שלו כאמן ומצטיין בכל סגנון שהוא מתמודד איתו. במובנים רבים, הטוב בהחלט גובר על הרע בזה.
השיר הכי טוב: Little Freak.
יוני – MUNA – MUNA
עם אלבומם השלישי, להקת הבנות האמריקאית מונה, הכוללת שלוש נשים קוויריות ומגניבות, עוברת מלהיות חביבת קהל האינדי-פופ הפולחני למשהו שדומה יותר ללהקת פופ מן המניין, אם עדיין לא בקנה מידה סטנדרטי, אז בהחלט באמביציה הרבה. לאחר שנטשו את חברת התקליטים בה הקליטו את שני האלבומים הקודמים שלהן, חברו השלוש אל פיבי ברידג'רס (יוצרת מוכשרת ואישה להט"בית בעצמה) והלייבל העצמאי והקטן שלה ""Saddest Factory.
האלבום, שנושא את שם הלהקה, מתחיל בשיר שנקרא "Silk Chiffon", שהוא ככל הנראה השיר הלסבי ביותר שנכתב השנה. השלוש מארחות את ברידג'רס בשיר פופי רך במיוחד המתאר את התחושה הנעימה והעדינה של גופה של אישה המרגיש כמו שיפון משי. אך הרכות הזאת מתחלפת בהמנון סינת'-פופ מבריק בשם ""What I Want בו מתארת הסולנית את מה שהיא באמת רוצה: לשתות הרבה, לשים כדור מתחת ללשון, ולרקוד באמצע הרחבה של מועדון גייז.
הסגנון המוזיקלי של מונה הוא מגוון במיוחד ואף כולל שירי קאנטרי המזכירים את קאסי מוסגרייבס ודומותיה, אך השיר המושלם ביותר באלבום הוא ללא ספק "Runner's High", שיר פרידה שמתאר באופן המדויק ביותר את הניסיונות שלנו להדחיק את הפרידה ע"י הסחות דעת בלתי פוסקות. תוסיפו לזה את אחד הביטים האלקטרוניים המחשמלים והמפתיעים ביותר שתשמעו וגם אתן תתחילו לרוץ.
השיר הכי טוב: Runner's High.
יולי – Beyoncé – Renaissance
ביונסה, ככל הנראה כוכבת הפופ הגדולה בעולם, הפכה בשנים האחרונות למעוררת מחלוקת. אחרי שסיימה את פאזת ה-Mother Africa שהתישה את עולם המוזיקה וסיפקה שירים בינוניים בחסות הרימייק המקרינג' למלך האריות, עם שיחרורו של הסינגל החדש שלה ""Break My Soul,הראשון מתוך אלבומה המלא , לכולם היה ברור דבר אחד: ביונסה באה להרים, ואפילו לקבור.
כיאה למעמדה של המלכה ה(כמעט) בלתי מעורערת של עולם הפופ, השיר קיבל תגובות מעורבות: מחד, המעריצים הנאמנים, שחיכו לאלבום חדש במשך שש שנים ארוכות (שזה גם פרק הזמן שזמרת מפורסמת אחרת שלא אזכיר את שמה שיחררה את אלבומה האחרון), נשבעו כי מדובר בלהיט מועדונים על-זמני. הצקצקנים, מנגד, השמיעו ביקורת פקפקנית כלפי מלכת הדבורים, שהחליטה דווקא בחודש הגאווה לשחרר שיר "להט"בי" מובהק, הכולל סימפול מתוך הקלאסיקה Show me love, המזוהה עם הקהילה הגאה השחורה בארה"ב, יחד עם שילוב קולה של ביג פרידיה בקטעי הפתיחה והסיום של השיר.
השיר, ששוחרר בחודש הגאווה האחרון וזכה למיליון צפיות בתוך שש שעות בלבד, היה כטיזר לאלבום המלא שהשמעה שלו מדמה מעין סט של די.ג'יי המכיל בתוכו מגוון סגנונות. ביונסה נעה בין האוס לפאנק ובין דאנס לדיסקו, והמחוות לכוכבות דיסקו, כדוגמת דונה סאמרס, המנוחה הן אינסופיות.
אני מודה שקשה לי לכתוב על ביונסה כבעלת ברית של הקהילה, על אף שמעריציה הלהט"בים ודאי יטענו אחרת. כך או כך, מדובר באלבום הקלאב הטוב ביותר שיצא השנה, שעל הדרך מזכיר לכולנו מאיפה משתינה הדבורה ועל איזה ראש קירח וקנדי היא מכוונת תוך כדי. וכן, אני מדבר על דרייק ועל האלבום שלו Honestly, Nevermind שדווקא הפתיע לטובה.
השיר הכי טוב: ALIEN SUPERSTAR.
אוגוסט – שרית חדד – 24
בגיל 43, אחרי קרוב ל-30 שנות פעילות ושמועות בלתי פוסקות אודות חייה הרומנטיים, שרית חדד, מלכת הפופ הים תיכוני (עדיין אומרים את זה?) הבלתי מעורערת, יצאה מהארון עם שחרור הוידיאו של הסינגל הראשון מתוך אלבומה החדש (ה-24 במספר, כשם האלבום), "אהבה כמו שלנו". בסופו של הקליפ, מתיישבת חדד על ספסל מול הים לצידה של בת זוגתה תמר יהלומי, עליה שעל כתפה היא מניחה את ראשה.
היה נראה שאיש לא ויתר על הצטרפות לחגיגה, ודעות שונות נזרקו לחלל האוויר: למה רק עכשיו? האם זה בגלל שהיא זמרת מרחית? האם אבי גואטה, המנהל האגדי ממנו נפרדה שנה קודם לכן, מנע ממנה לעשות את הצעד? ובכלל, למה קליפ היציאה מהארון מושר, כמו כל שיריה של חדד, בלשון נקבה ומופנה לגבר? תכלס, זה לא משנה בכלל. שרית חדד מהווה השראה עבור בנות ובני נוער רבים שמסתכלים עליה ורואים את עצמן. בינינו, מה עוד צריך?
וממלכה אחת לאחרת, כדי שהויאז'ות לא יסקלו אותי בכיכר העיר, חודש אוגוסט הוא גם החודש בו מדונה, הראשונה והיחידה לשמה, יצאה עם אלבום רמיקסים ארוך ומספק במיוחד בשםFinally Enough Love: 50 Number Ones. מדונה היא גיי אייקון היסטרי, ולחובבי שיריה, האלבום הזה חתם את הקיץ הקלאברי שקיבלנו בקצב מסחרר ממש. וכשלעופר ניסים האייקוני, AKA עופרה, יש לא פחות משלושה רמיקסים שונים באלבום הזה, ברור שמדובר בכיף טהור.
השיר הכי טוב: אוהבת אותך.
ספטמבר – Alaska Thunderfuck – Red 4 Flirt
מדובר באלבום המכיל סינגלים שונים שאוגדו לאלבום מבית היוצר של אלסקה, מלכת הדראג האגדית הזכורה בעיקר מעונות 5 ואולסטארס 2 של "מופע הדראג של רופול", בה גם זכתה במקום הראשון והנחשק. אם אתן נמנות ממעריצי אלסקה, האלבום הזה הוא לגמרי בשבילכם. במיוחד אם אתם יותר בקטע של אלבום "צחוקים" מתחילתו ועד סופו.
יש לא מעט שירים כיפיים באלבום, בולטת ביניהם ההשמצה הלקונית שלה לקאבר "All That She Wants" האייקוני, שיגרום לאייס אוף באס להיות גאים. אך למי שמחפש קצת יותר עמוק, לא קשה למצוא אותו. אחד הרגעים הבולטים של האלבום הוא הבלדה "22" שמספקת רגע לא צפוי של פאתוס, כאשר אלסקה מרגיעה את האני הצעיר שלה שהזמנים הרעים הם זמניים ושממש תכף היא תפרח. הרהור על חווית תיכון אומללה היא מרכיב עיקרי באמנות קווירית, אבל האיכות המופשטת של השיר וההפצרות בקולה כשהיא שרה "תחזיקו מעמד קצת יותר" מעניקים לשיר רגש נוגה במיוחד.
השיר הכי טוב: XOXOY2K.
אוקטובר – Taylor Swift – Midnights
זה לא סוד שטיילור סוויפט היא מוזיקאית מוכשרת, אבל אלבום האולפן העשירי שלה הוא רק עוד הוכחה לכך. אפילו הספקנים הגדולים ביותר כבר השתכנעו. סוויפט עבדה קשה כדי להשיל את דמותה של "המאמי הלאומי" ולבסס את עצמה כמוזיקאית מכובדת. והיא עשתה זאת בהצלחה רבה כשהפכה השנה לאמנית הראשונה שמחזיקה בעשרת המקומות הראשונים במצעד הבילבורד.
אחרי ששיתפה פעולה עם אמנים אלטרנטיביים כמו The National ובון איבר, ואחרי אלבום עם תחושה יותר "היפסטרית" ששיחררה בשלהי הסגר הראשון של 2020, באלבום הנוכחי שלה, נראה כי סוויפט חוזרת אל השירים שהפכו אותה לאחת מכוכבות הפופ הגדולות ביותר בעולם. הצלחה זו סייעה לה להשיג את מטרתה להילקח ברצינות כמוזיקאית מן המניין, גם במדינות שבהן לא הייתה מוכרת בעבר, כמו ארצנו הקטנטונת.
המוזיקה של סוויפט עוסקת ברגשות ובחוויות מורכבות. מעריציה הנאמנים ביותר, ביניהם נמנים גם כמה וכמה להט"בים, מכירים היטב את הרובד הנסתר שבשיריה, המתארים (לכאורה) מערכת יחסים חד-מינית עם קרלי קלוס, דוגמנית העל שנשואה היום לג'ושוע קושנר. יש שיגידו שטיילור סוויפט היא גאונת שיווק החוטאת בקווירבייטינג, אך אלה נתקלים בכלבי השמירה הקנאים שמכחישים כל קשר לזה. מה האמת? תחליטו אתם.
השיר הכי הטוב: Midnight Rain.
נובמבר – Christine and the Queens – Redcar les adorables étoiles (prologue)
כבן לאם צרפתייה-ישראלית, אני לא יכול לעבור על הרשימה הזאת בשקט מבלי להזכיר לפחות אומן צרפתי אחד. אם חלומות היו מתגשמים, קנדג'י היה יוצא מהארון, מוציא אלבום בנובמבר, ועושה לי את היום. אבל טבעם של חלומות להישאר בגדר פנטזיה, מה שמותיר אותי עם אומן לא פחות טוב שמוכר בעיקר משיתופי הפעולה עם צ'ארלי XCX.
כריסטין אנד דה קווינז, שמזדהה היום כגבר בשם Redcar, משרטט מסע בנבכי ילדותו והתבגרותו כילדה פריזאית מורדת המחפשת משמעות בתנ"ך, בסיפורם של מלאכים, שדים, ואף דרקונים. המסע נמשך וכולל גם דיבורים על רוחות רפאים ועשן, ונמתח עד לאוטוביוגרפיה מפורשת הכוללת את הצער שבאובדן הורה, ההבנה שאתה למעשה גבר טראנס, והסירוב להתאים את עצמך לציפיות של כל אחד. את כל זה הוא עוטף במוזיקה אייטיזית שמצליחה להשאיר אחיזה בהווה.
אבל לא בטוח שכל הנושאים האלה מתחילים להידחס בהצלחה ביצירה אחת שסה"כ אורכת קצת פחות משעה. משהו באלבום, שמושר כמעט כולו בצרפתית, מרגיש מרוחק מדי ולא נגיש, על אף הפתיחות העצומה. לדוברות הצרפתית מבינינו, לעומת זאת, מומלץ לתת האזנה או שתיים ולאהוב את Redcar. מגיע לו.
השיר הכי טוב: Les étoiles.
דצמבר – Sugababes – The Lost Tapes
ממש חיכיתי בציפייה לראות מה יהיה האלבום הלהט"בי של דצמבר, אבל לצערי, האלבום האחרון ברשימה הוא לא להט"בי ולא בטיח. מה שכן, שוגבייבז הוציאו אלבום חדש-ישן, ובתור ילד הומו בישראל שבילה שעות מול קליפים של MTV ו-VH1, אין לי ברירה אלא לשרבב את הלהקה עם תשע הנשמות, זאת שעברה יותר גלגולים ומדונה ביחד. הן פרצו לחיינו בשנת 2000 עם השיר "Overload", שלנצח אכנה בשם "ג'ייקוב" כי זה ששמעתי בתור ילד עם "אנגלית" שהיא בעצם ג'יבריש. הפזמון מתחיל ב-Train comes, אגב, ולא בג'ייקוב.
איש לא ציפה לקאמבק הזה, והאמת, נראה שאיש גם לא ביקש. אבל שוגבייבס השכילו להבין את הטרנד הגדול ביותר של השנה הזאת: מכל האלבומים שהוזכרו כאן, נראה שהחוליה המקשרת בין האלבומים הלהט"בים של שנת 2022 היא לא אחרת מאשר הנוסטלגיה. אולי זו הקורונה ששינתה את עולם המוזיקה, ואולי הכל באשמת דור ה-Z המעצבנים, שמשום מה מתגעגעים לשנים בהן בכלל לא חיו כדי ללבוש מכנסיים בגזרה נמוכה מדי ולהתהדר באוזניות עם חוט. מה שבטוח זה שנוסטלגיה היא לא מילה גסה – ואם המוזיקה טובה – רק שייתנו לנו עוד מזה.