בשנים האחרונות, עליית הצנזורה על ספרים בארה"ב מעלה שאלות רבות, במיוחד לגבי השפעתה על ייצוג הקהילה הלהט"בית. הצנזורה מכוונת בצורה לא פרופורציונלית לסופרי להט"ב ולספרים שמציגים נושאים קוויריים, משקפת מגמה מדאיגה שמזכירה תנועות שמרניות מהעבר. עבור דייוויד שלי, מנכ"ל הוצאת הספרים הגדולה "הצ'ט", החזרה הזו מעוררת זכרונות מהצל שחי בצעירותו תחת חוק סעיף 28 של מרגרט תאצ'ר בבריטניה. הוא נזכר בתחושת הבידוד שנגרמה מכך שלא ראה את עצמו מיוצג בספרים הזמינים, תחושה שהוא חושש שהנוער של היום עלול להיתקל בה שוב.
ספרי להט"ב, כמו "כל הבנים אינם כחולים" של ג'ורג' מ. ג'ונסון, נמצאים לעיתים קרובות במרכז החרמות אלו. הדאגה אינה רק הסרת הספרים מספריות ובתי ספר, אלא במה שמכונה "צנזורה רכה". ספרים מוסרים בשקט לפני שחרם רשמי מופעל, נובע מחשש למחלוקות או תגובה חריפה. צנזורה זו שקטה אך מסוכנת. היא מונעת מאנשים צעירים להיתקל בנרטיבים שמייצגים את זהותם, ומשאירה אותם ללא ייצוג חיוני שהם זקוקים לו.
המגמה של החרמת ספרים בעלי נושאים להט"בים חורגת ממדינות בודדות כמו פלורידה ואיווה. כפי שג'ורג' מ. ג'ונסון, שסיפורו נתקל בהתנגדות רבה, מציין, הצנזורה הרכה היא נפוצה במיוחד בבתי ספר וספריות. הספרים פשוט אינם מוזמנים, ומסירים אותם ממדפי הספרים ללא צורך בוויכוח פומבי. זה מונע מהקוראים הצעירים לראות את עצמם משתקפים בספרות שהם צורכים, גורם מכריע בפיתוח תחושת זהות ושייכות.
הסכנה בחרמות אלו אינה רק בהגבלת גישה למידע, אלא במסר הרחב שהם מעבירים. על ידי הסרת נרטיבים להט"ביים, החרמות האלו מרמזות כי זהויות קוויריות הן בלתי הולמות או מסוכנות. סופרים כמו שלי וג'ונסון נלחמים בחזרה, נאבקים להבטיח שהדורות הבאים לא יגדלו בעולם שבו הסיפורים שלהם נמחקים מהמרחב הציבורי. המאבק בצנזורה הוא מאבק על ייצוג, וזהו מאבק שהקהילה הלהט"בית אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד.