בשנת 1970, קבוצת פעילות פמיניסטיות לסביות אמיצות הפריעה לכנס של ארגון הנשים הלאומי (NOW) בניו יורק, בדרישה להכרה בתוך התנועה לשחרור נשים. מחאתן, שזכתה לכינוי "איום הלבנדר", התמודדה עם הומופוביה בתוך מעגלים פמיניסטיים והציבה תקדים להכללה להטב"קית. עם שלטים כמו "שחרור הנשים הוא מזימה לסבית", קראו הפעילות, שנודעו בשם "הלסביות הרדיקליות", תיגר על הגישות המרחיקות של הפמיניזם המרכזי.
בהובלת דמויות כמו קרלה ג’יי, הייתה המחאה שחזור לשוני המעליב שבו השתמשה מנהיגת הפמיניזם בטי פרידן, שכינתה לסביות "איום לבנדר" המאיים על אמינות התנועה. המניפסט שלהן, האישה המזוהה כאישה, טען כי לסביות הן חלק בלתי נפרד מהפמיניזם, ותיגר על התפיסה שנושאי להטב"ק הם שוליים.
המחאה עוררה שינוי מידי וארוך טווח. תוך שנה, העביר הארגון החלטה להכיר בדיכוי הלסביות כסוגיה פמיניסטית, אף כי שילוב מלא לקח זמן רב יותר. ג’יי ציינה שהמחאה הוכיחה שאפילו קבוצה קטנה יכולה ליצור שינוי משמעותי, לקח שממשיך להיות רלוונטי לפעילים כיום.
חצי מאה לאחר מכן, "איום הלבנדר" ממשיך לעורר השראה. בספטמבר 2024, חברים מקוריים התאספו באנדרטת סטונוול בניו יורק כדי לחגוג את מורשתם ולשקף את האתגרים העכשוויים. הפעילה מרתה שלי הדגישה את חשיבות ההתמדה, ותזכרה את הדורות החדשים ש"אם תילחמו, יש לכם סיכוי לנצח."
למרות עשורים של התקדמות, המאבק רחוק מלהסתיים. מהגבלות חקיקתיות על זכויות להטב"ק ועד מאבקים תרבותיים נמשכים, סיפורה של "איום הלבנדר" משמש תזכורת עוצמתית לצורך המתמשך בסולידריות, אומץ וחזון במסע לשוויון.